הבכי הגיע
יחד איתו הגיעו הצרחות, ההשתטחות על הרצפה, השלכת החפצים, הבעיטות והאגרופים הקמוצים שמכים שבכל מה ומי שנמצא בקרבת מקום...
לא, לא הצלחתי לעצור את זה למרות שידעתי שזה עומד להגיע
הרי זו כבר הפעם ה 2739 שזה קורה כי הארטיק נמס ולא נשאר קפוא...
ושום דבר לא עוזר
לא הסברים
לא לקנות חדש
לא להעניש ולאיים שלא אקנה לו שוב ארטיק
לא כשאחותו הציעה לו את שלה
ולא להתעלם....
אז מה לכל הרוחות אני אמורה לעשות במצב הקטסטרופלי והלא נעים הזה??
כל העוברים ושבים רואים ושומעים
אני שומעת את האמירות "איזה ילד חסר גבולות" "איזו אמא נוראית" "איזה ילד מסכן" "אני כבר הייתי מרימה אותו" "למה היא לא מחבקת אותו?"
אני רואה את המבטים המאשימים מצד אחד והנבוכים ומהצד השני אלה שנותנים לי להרגיש מסכנה ואומללה..
ואני שם, מנסה לשלוט בסיטואציה בלתי ניתנת לשליטה
אז אחרי כמה שנות הורות לילדים שונים באופי, בטמפרמנט, בסף הרגישות, בעוצמות ובצרכים
אחרי שנים שבהם ביליתי עם מאות ילדים בגנים שבהם עבדתי
גיליתי כמה דברים שעוזרים, לעיתים למנוע מלהגיע למצב הזה,לעיתים לעזור לעבור אותו בצורה הטובה ביותר
ולעיתים פשוט להבין - שילדים הם ילדים
ילדים (ומבוגרים) לא בוכים סתם - זו לא מניפולציה, תמיד יש סיבה
שטנטרומים הם חלק תקין, נורמלי וצפוי בהתפתחות של הילדים…
נהוג לחשוב שהתפרצויות הזעם האלו - הטנטרומים, מגיעים רק סביב גיל שנתיים
אך, מניסיוני, ראיתי אותן מתרחשות אצל תינוקות כבר בגיל שנה וחצי ואף קודם לכן.
הסיבות הן שונות אבל יושבות על נקודה זהה - צורך שלא מקבל מענה
זה יכול להיות צורך פיזולוגי - רעב, עייפות, מגע, כאב (ו/או אי נוחות)
או צורך רגשי / נפשי - בטחון, ביטוי עצמי, כבוד, עצמאות ועוד..
הדרך היחידה למנוע את המקרים האלה
היא להבין את הצרכים של הילד שלנובכל רגע נתון ותמיד לתת להם מענה
ברור לכולנו, שזה מצב אוטופי, שהיכולת ליישם אותו אי בגדר הבלתי אפשרית
זוהי ציפייה שאינה הגיונית
אבל, כן נוכל להפחית את התכיפות והעוצמות אם וכאשר נבין את הילדים, את הצרכים, נהיה מודעים ונעניק את הכלים שיתנו מענה לפחות לחלק מהצרכים של הילדים
כך הילד לא יגיע לאותו שלב של הצפה וילמד, לאט לאט, דרכים נוספות שיסייעו לו להביע את הקושי בצורות שונות
על הצרכים עצמם והמענה הנכון, לא ארחיב בפוסט הזה
פה אציע לכן איך להגיב כאשר המצב אותו הצגתי לכן בתחילת פוסט זה קורה.
---------------------
תחשבו רגע על עצמכן, כאשר אתן נסערות
האם תגובות של אדם אהוב בסגנון של "תפסיקי לבכות, אין לך על מה לכעוס, את מנהגת כמו ילדה קטנה, יאלה צאי מזה"
יעזרו לך?
האם הם יגרמו לך לחוש את הבטחון ויענו על הצורך הרגשי שלך באותו הרגע?
בשבילי - ממש לא, להיפך
התגובות האלה יגרמו לי להרגיש שאני לא בסדר, שלא רואים אותי, שאני לא חשובה לאף אחד ושהרגשות שלי אינם לגיטימיים…
כך גם אצל הילדים שלנו
כאשר ילד נמצא במצב נסער
הדבר האחרון שהוא צריך זה שיתנו לו להרגיש שהרגשות שלו אינם לגיטימיים.
שלא רואים אותו…
אז מה לעשות כדי לגרום לילד להרגיש ראוי, בטוח ובעיקר שילמד אותו להתמודד עם קשיים בעתיד.
דבר ראשון נושמים - עמוק מאוד
ומבינים שהילד שלנו מוצף רגשית
הוא לא מסוגל לבטא את הקושי שלו בדרכים אחרות, כי עדיין לו את הכלים האלה
כל ילד הוא שונה, יחד עם זאת ההמלצות שלי המובעות פה, מנסיוני, מתאימים לכל הילדים (וגם המבוגרים)
הדרך היא - אמפתיה ואין אדם בעולם שלהיות אמפתי אליו לא יתרום לו ולא יסייע לו בסיטואציות של קושי
עכשיו זה הזמן שלי, להיות המבוגר האחראי
להגיע אל הסיטואציה מתוך רצון אמיתי לסייע ולא מתוך חוסר אונים או אגו פגוע.
להתעלם מרעשי הרקע - אנשים מסביב, הקולות והמבטים
ולהיות שם - עבור הילד שלי שחווה קושי מאוד גדול
כמה שלי הסיטואציה לא נעימה, עבורו זה סבל של ממש
אני אתכופף אליו, לא מלמעלה, אלא ממש, עם הברכיים
אהיה שם בשבילו
אסתכל עליו, אנסה ליצור קשר עין ואומר בצורה הכי ברורה וכנה שלי
"אני רואה שקשה לך, אני פה איתך"
ופשוט אהיה שם
אניח את הטלפון בתיק (אל תצלמו את הילדים שלכם ברגעים האלה, זה כל כך לא מכבד, תחשבו אם אתן הייתן רוצות שיצלמו אתכן ברגע כזה?)
הידיים שלי יהיו מושטות ופנויות עבורו
אם הוא מנסה לפגוע בעצמו או באחרים, אגן עליו ועליהם
פשוט אהיה שם
איתו
מה לעולם לא אעשה:
לא אפעיל כח, לא אאחוז אותו בניגוד לרצונו
לא אחבק או אנשק אותו כאשר הוא נסער מבלי שהוא הסכים
לא אנסה להוכיח אותו ולא אנסה להעמיד אותו "במקום"
לא אאיים, אצעק, אעניש
לא אשתמש בביטויים פוגעניים ומקטינים
לא אציע לו פתרונות
אנחנו לא רוצים להעלים את התסכול מחייו של הילד
אלא המטרה היא ללמד אותו להתמודד עם תסכול וקושי שיגיעו במהלך חייו
ולכן לא ננסה לרצות אותו רק כדי שיפסיק לבכות
לא נציע לו ארטיק חדש,
לא נגיד לו "לא נורא, לא קרה כלום" ובכך להקטין את הרגש שלו
לא אשווה אותו למישהו אחר ואגיד לו "תראה גם לאחותך נפל והיא לא בוכה כמוך"
לא נשאל אותו "למה אתה בוכה?" כי הוא לא תמיד יודע והוא מרגיש שהוא יוצא משליטה
את השיחה נשאיר לשלב מאוחר יותר
ונתאים אותה לגיל
בשיחה שאחרי
נזכיר לילד שהוא הצליח להתמודד, הוא התגבר על הקושי
נשאל אותו מה הוא הרגיש
ונשיים את הרגש, ההתנהגות המצב..
נשאל מה לדעתו היה יכול לעזור לומה היה לו הכי קשה בסיטואציה
ואילו פתרונות לדעתו ניתן למצוא למקרה כזה
כלי אחד שבו אני משתמשת והוא נכון לגבי כל דבר - מודלינג
אני אשתף ביום- יום את הילד בתחושות הקושי שלי
כשאני עצובה, מתוסכלת, מאוכזבת
אראה לו איך אני מתמודדת ואבקש ממנו לחשוב על פתרונות או להציע לי עצות ורעיונות
כך גם כאשר אני שמחה, מאושרת גאה ומרוצה… כי החיים מלאים בתחושות ורגשות
והדבר שהכי מאתגר בעיני בהורות הוא ללמד את הילדים שלי וגם את עצמי , להכיל, להכיר, לזהות ולהתמודד עם הרגשות השונים - הטובים והקשים….
אין דבר כזה רגש רע - כל רגש ותחושה שלנו יש לה מקום, היא בסדר ומותר לנו להרגיש אותה
הרגשות האלה אינם מגדירים אותנו טובים ורעים
