"הוא לא מסוגל להתרכז"
"כל שנייה היא עוברת מפעילות לפעילות"
"שום דבר לא מעניין אותה"
"הוא לא יודע להעסיק את עצמו"
ואז יוצא לי תוך כדי שיחה לשאול כמה שאלות
להעלות בפניהם כמה סיטואציות של "איך הגבת כש.."
ואז הם לבד, מגיעים להבנה ומקבלים את התשובות לכל השאלות.
ריכוז זו מיומנות, ממש כמו שריר שצריך לטפח ולאמן.
אך מה קורה?
מהרגע שהתינוק שלנו נולד
אנחנו כל כך מתרגשים מכל פעולה שהוא עושה
רוצים להביע אהבה, התעניינות
ואנחנו גם ממש מתלהבים.
בפעם שהיא הושיטה יד לכיוון משחק והצליחה לאחוז בו בפעם הראשונה
"יאא הצלחת לאחוז את זה, כל הכבוד"
בפעם הראשונה שהוא משחיל את הכדור לחור
"השחלת את הכדור"
כשהיא יושבת לצייר
"איזה עיגול יפה ציירת"
בכל פעם שהילדה שלנו מרוכזת
עושה את "העבודה" שלה
אנחנו באים ומוציאים אותה מריכוז
וכך, היכולת של לאמן את שריר הריכוז נקטעת...
ואין שום ספק- הכל מתוך רצון טוב, התלהבות וגאווה..
הילד מתעסק במשהו
תתרחקו
הילד עשה משהו חדש
זוזו הצידה ותתלהבו בלב
הילדה מרוכזת לכו משם מבלי שתבחין בכם
תאפשרו לה לאמן את השריר
תנו לה את החוויות שלה, את ההתנסות ואת ההצלחות
את התסכול ואת היכולת לחשוב על פתרונות
שיהיו שלה לא שלכם,
